חיפוש
  • Rashi Foundation

זום-אאוט


מערכת החינוך צריכה לצאת מהזום

מיכל כהן, מנכ"לית קרן רש"י ומנכ"לית לשעבר של משרד החינוך

פורסם באתר walla

הקורונה תלווה אותנו בשנה הקרובה לפחות, וכולנו מתחילים להפנים זאת. בינתיים החיים אינם נעצרים, אולם במציאות החדשה אנחנו, ועוד יותר מכך הילדים שלנו, נדרשים להתמודד עם התערערות של מושגים בסיסיים כמו שגרת יום, יציבות וביטחון אישי.

בהקשר זה יש למערכת החינוך תפקיד חשוב במיוחד. כמו בתחומים רבים אחרים, הקורונה פוגעת בכל הילדים – אבל לא באופן שוויוני. יש ילדים שמשפחתם יכולה להשלים עבורם, חומרית ורגשית, את מה שהמדינה אינה מצליחה לספק, בעוד ילדים אחרים תלויים לחלוטין במה שיש למערכת להציע.

בשיח הציבורי, המבחן המרכזי של מערכת החינוך - שדן אותה להצלחה או לכישלון - נסוב סביב היכולת לקיים שיעור זום מבלי שרשת האינטרנט תקרוס. זהו שיח שמנותק לחלוטין ממציאות החיים של הורים וילדים בישראל שיכולתם לתחזק שגרת למידה קרסה - עם האפליקציה או בלעדיה, ומהתרחבות הפערים החברתיים כתוצאה כך.

בעקבות המשבר, מאות אלפי ישראלים מצאו את עצמם במעגל האבטלה. ברי המזל עברו לעבוד מהבית, כאשר הילדים נמצאים בפעם השנייה בחצי השנה האחרונה בסגר שמונע מהם להגיע לבית הספר ולפגוש את המורים והחברים לכיתה. את התחליף למגע האנושי, לקשר עם החברים ולתעסוקה בין שיעורי הזום נאלצים לספק ההורים, שמצופה מהם להמשיך בו-זמנית בשגרת עבודה מהבית. זוהי משימה בלתי אפשרית שגם גיבורי-על לא יהיו מסוגלים לעמוד בה לאורך זמן.

על אלה, כאמור, שפר הגורל; מה עובר על הורים שאחד מהם, או שניהם, איבדו את מקור פרנסתם? שאין ביכולתם לתת לילדיהם יותר ממחשב אחד, או אפילו לא אחד?

הפתרון לא יכול להיות פדגוגי בלבד. נדרש מתווה חינוכי הוליסטי שרואה את הילד לא רק כתלמיד, אלא מתחשב גם במציאות חייו שהשתבשה לחלוטין. מלבד ההורים, אין מי שמכיר את הילדים טוב מהמורים, מנהלי בתי הספר והצוותים החינוכיים. לכן, הם אלה שצריכים להוביל את הפתרונות הייחודיים שנכונים לקהילה שלהם. המדינה צריכה להיות גורם מסייע ולא מכתיב מלמעלה.

אז איך זה יכול לעבוד? הנה כמה הצעות:

ראשית, פחות זמן זום ויותר קשר אישי ובין-אישי. בכיתות הנמוכות במיוחד, מחנך צריך לוודא שלא עבר שבוע מבלי ששוחח לפחות פעם אחת עם כל אחד מתלמידיו. אין טעם בשיעורי זום מתמשכים שהאפקטיביות שלהם מוגבלת, וזה אינו תחליף לשיחה אישית עם התלמידים המהווה חינוך במובנו הרחב. לצד שיחה כזאת שנועדה לדרוש בשלומו של הילד, יש לנצל את הפלטפורמות שישמשו ללימודים עצמם גם לפידבקים ולקשר ישיר בין המורים לתלמידים.

בנוסף, הגיע הזמן להחזיר לחיים את הספרים המודפסים, שנשכחו בצד בתוך ים האפליקציות ואתרי האינטרנט. כאמור, לא לכל הילדים יש מחשב בבית, וגם אלה שיש להם יכולים להפיק הרבה דווקא מאמצעים פיזיים ומפעילויות חינוכיות שניתן לעשות גם ללא מעורבות ההורים.

מעבר לכך, הרשויות המקומיות צריכות להתגייס ולתמוך במאמץ החינוכי. הקורונה חידדה את החשיבות העצומה של הקהילה, וניתן לחבר - תחת מגבלות הקורונה - בין ילדים שחיים באותו רחוב ובאותה השכונה. כאשר תותר בשלב כזה או אחר פעילות מצומצמת גם במרחב הפתוח והילדים יוכלו לפגוש זה את זו, יש לצרף אליהם מורה שמתגורר באזור, לפעילות חינוכית המשלבת פדגוגיה ורגש. גם שעות בודדות מחוץ לבית יכניסו שפיות לחייהם של הילדים, יאפשרו להם לפגוש חלק מחבריהם, גם אם ממרחק, וישחררו את ההורים להתמקד בפרנסתם.

יציאה מתבניות החשיבה שהורגלנו בהן יכולה להפוך את אתגר הקורונה להזדמנות גדולה למערכת החינוך בישראל, במקום גורם להחרפת הפערים. ערבות הדדית, התגייסות המערכות ושימוש בפתרונות ישימים ונגישים - הם אלה שיובילו לשינוי מהותי שישפר את המערכת גם הרבה אחרי חלוף הקורונה.