חיפוש
  • Rashi Foundation

זאת דווקא הזדמנות


מאמר דעה מאת מנכ"לית קרן רש"י מיכל כהן

פורסם בידיעות אחרונות 14.7.20

מגפת הקורונה מציבה את העולם כולו ואותנו בתוכו בפני משבר חסר תקדים. זהו משבר בריאותי, כלכלי וחברתי שנדמה שאין מדינה או אדם בעולם שהשפעתו פסחה עליהם. בשיח היומיומי מרבים לעסוק באיומים ובסכנות שהקורונה מביאה עמה – והם אכן רבים ומשמעותיים. לצד מציאות זו, נוצרת שגרה חדשה שתלווה אותנו לזמן ארוך, ואיתה גם הזדמנויות רבות. אחת מהן, חשובה מאד, נוגעת למערכת החינוך בישראל.

הקורונה מחייבת את כולנו לשנות הרגלים ולבצע התאמות מחודשות בכל תחומי החיים. היא חייבה אותנו לצלול למים העמוקים ולקבל החלטות בזמן אמת גם בהקשר של מערכת החינוך. במציאות החדשה, ארגונים, מערכות וחברות שיידעו לצוף ולחתור אל עבר חוף מבטחים – לא רק שישרדו, אלא אף ייצאו מחוזקים יותר כשיעבור זעם. שינויים שהיה רצון להטמיע והואצו בעקבות הקורונה, כדוגמת מהפכת הלמידה מרחוק ותהליכי הדיגיטציה של מערכת החינוך, אסור שיופסקו כעת. השימוש בטכנולוגיה הוא לא בבחינת גילוי חדשני ומרעיש, אלא כלי שאם נשכיל להשתמש בו בשגרה, עשוי להפוך למנוף של ממש לצמצום פערים חברתיים – לא פחות.

לשם כך יש להמשיך ולהאיץ את הנגשת הטכנולוגיה לפריפריה החברתית בישראל. ראשית, יש להבטיח שלכל תלמיד ותלמידה תהיה נגישות טכנולוגית – אפשרות ללמוד מרחוק באמצעות מחשב, טאבלט, או כל אמצעי אחר. שנית, יש להרחיב ולהעמיק את ההכשרה של צוותי ההוראה לשימוש בפרקטיקות למידה מותאמות טכנולוגיה. משמעות הדבר היא לא שכפול הנעשה בכיתה בימי שגרה (שגם שם נדרשת התאמה והתחדשות לקראת למידה משמעותית), אלא פרקטיקות שייצרו למידה מותאמת אישית, יעודדו סקרנות ולמידה עצמאית וידברו לדור שנולד אל תוך הטכנולוגיה והמסכים. לטיפוח מיומנויות אלה של המאה ה-21 יש תפקיד מרכזי בצמצום הפערים הלימודיים והחברתיים בין המרכז לפריפריה.

דוגמא נוספת וחשובה לא פחות ניתן למצוא באימוץ שיטות הניהול והאצלת הסמכויות במשבר הקורונה לטובת הנהגת אוטונומיה דיפרנציאלית בשגרה. מאחורי צמד המילים "אוטונומיה דיפרנציאלית" עומדת ההבנה שאין דין תל אביב וגבעתיים כדין אופקים וטמרה. המדינה חייבת לקחת בחשבון את מצבן השונה של הרשויות ולהתייחס אליהן בהתאם בבואה לאפשר להן עצמאות רבה יותר.

כך, ראינו שהמערכת פועלת טוב יותר כשמשנים את הנוסחה: במקום שהמדינה תכתיב לרשויות ולבתי הספר את הצרכים, יש לאפשר לשטח לשקף את צרכיו למדינה. אין התמיכה שרשות מקומית אחת זקוקה לה דומה לזו של רשות אחרת, והיכולת לצמצם פערים תלויה ביכולת לתפור "חליפה" המותאמת למידותיה של כל רשות. במהלך משבר הקורונה טענו ראשי רשויות שאין מי שמכירים את השטח טוב מהם, ולכן יש לאפשר להם ניהול עצמי. בכל הקשור למערכת החינוך – על המדינה לבזר סמכויות ולהעניק מעטפת סיוע רלוונטית לצרכים של הרשויות השונות ולדרכי הפעולה האפקטיביות ביותר עבורן.

במהלך מבצע "צוק איתן" בשנת 2014 ניצבו המדינה ואזרחיה בפני תקופה מאתגרת, בה לא היה דומה מצבם של תושבי המרכז לזה של תושבי עוטף עזה, וכך גם האתגרים בפניהם עמדה מערכת החינוך. בשלב די מוקדם של המבצע החליט משרד החינוך, בו כיהנתי אז כמנכ"לית, להעביר את הסמכות לראשי הרשויות המקומיות. כך הפך מטה משרד החינוך מזרוע מכתיבה לזרוע תומכת. הבנו שאין לנו דרך להעריך את הצרכים טוב יותר מהאנשים שחיים אותם ביומיום. זה בדיוק מה שמדינת ישראל צריכה לעשות, ולא רק במצבי חירום.

אם הקורונה תוביל לשינוי התפיסה הנדרש, ייתכן מאד שבמבט צופה פני עתיד עוד נראה את המשבר כנקודת זינוק למערכת חינוך טובה, מתקדמת, שוויונית והוגנת יותר.